אותה טקטיקה ערבית מחושבת מקדמת בסבלנות אסטרטגיה ממוקדת של החלשת מדינת ישראל באופן הדרגתי מעימות לעימות. מתוך הכרת המגמה הבסיסית של התרופפות החוסן הלאומי בחברה הישראלית, האסטרטגיה הערבית אינה מחמיצה הזדמנות ליצור מוקדי חיכוך אלימים, שכותשים את ישראל המותשת. כך שגם עימות צבאי המסתיים לכאורה בניצחון צבאי צפוי של צה"ל המפואר על ארגוני הגרילה הערביים, מקדם את האסטרטגיה הערבית של התשת מדינת ישראל עד להתמוטטותה הספונטנית.
שכן, כל עוצמתו הצבאית של צה"ל לא תצליח להציל את מדינת ישראל כל עוד האסטרטגיה הלאומית שלנו תלויה לחלוטין בהתנהלות הערבית. דהיינו, כל עוד מדינת ישראל נעדרת אסטרטגיה לאומית עצמאית, המיועדת לקבע במסמרות ברזל את יחסו של העם היהודי לארצו, לריבונותו ולצביון קיומו הלאומי.
את חסרונה המשווע של אסטרטגיה לאומית מגובשת ניתן לתרץ אומנם בתהום הפעורה בין השקפות אידיאולוגיות מנוגדות בחברה הישראלית המקוטבת. אך ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל ממחישה שמרבית הציבור הישראלי כיום שוב אינו מזוהה עם עמדות העבר הנוקשות של ימין ושמאל.
העימותים החוזרים ונשנים עם החיזבאללה, החמאס ודומיהם ממחישים שעמדותיו הפוליטיות של מרבית הציבור מותנות למעשה ברף האלימות שמציבים ארגוני הסירוב הערביים. יוזמות לוחמניות אלימות מצד חזיתות הסירוב הערביות מעוררות הלכי רוח ימניים בקרב הציבור הרחב, ואילו מחוות שלום, רגיעה ופיוס מצד הערבים הופכות את הקערה הימנית על פיה, וההתקף הימני מפנה את מקומו למשבים "אופטימיים" של נהיות לב שמאלניות.
ההפכפכנות המושרשת במנטליות הציבור הישראלי הרחב מאפיינת את התנהלותה של מדינת ישראל הרשמית, והיא מתבטאת בין השאר ביחס הלאומי ההפכפך והבלתי מגובש לוויתורים טריטוריאליים. הערבים למדו להכיר את הרכרוכיות הטבועה בנפש החברה הישראלית הכמהה להכרה בינלאומית ולטפיחת שכם ערבית לבבית, שלא לדבר על חיבוק חם.
דא עקא שהזירה המזרח-תיכונית מתנהלת על פי כללי מאזן אימה המנוכרים לחלוטין להווייתו הרגשנית של אופי לאומי רכרוכי והפכפך שמגבש את עמדותיו מתוך תלות מוחלטת בסדר יומו של האויב. כך שגם במהלך העימות האלים והקטלני ביותר שייזמו ארגוני הסירוב הערביים נגד ישראל, הם יודעים היטב שבאמצעות מהפך טקטי מכוון מעימות לוחמני למצג של פסבדו-פיוס הם יצליחו לסחוט ויתורים אסטרטגיים מפליגים מהצד הישראלי.
מכאן, שאין כל חדש גם בעימות הצבאי הנוכחי עם החמאס. חיל האוויר הישראלי אומנם ימשיך לרכך בהפצצות מסיביות את רצועת עזה עד להשתקת ירי הטילים, אך באין אסטרטגיה לאומית, החמאס הוא זה שיסמן לעצמו בצדק את וי הניצחון עם הכניסה המוסכמת להפוגה הזמנית, לצורך התחמשותו המחודשת של הארגון עד לעימות היזום הבא.
ארגוני הסירוב אומנם יודעים שבאמצעות מחוות פיוס ראוותניות הם יצליחו להשיג ויתורים טריטוריאליים מפליגים ממדינת ישראל, שלא תהסס להעביר לריבונות ערבית גם שטחים נרחבים מהגליל, המשולש והנגב. אך קיום של נורמליזציה, שלום ושלווה בצמוד לגיטו יהודי עצמאי, צפוף ותוסס אינו עולה בקנה אחד עם החזון הערבי איסלמי.
לכן, מטבע הדברים מנצלים הערבים את העדר הגיבוש הלאומי, שמערער את חוסנה של החברה הישראלית, וכן את תלותה האסטרטגית המוחלטת של ישראל בטקטיקה הערבית, לצורך קידום יעיל של יעדיהם השוללים כל אפשרות של מדינה יהודית בקרבם. בטקטיקת המקל והגזר, דהיינו מהלכים יזומים של פיוס ולוחמה לסירוגין, הם מצליחים לבלבל את החברה הישראלית נטולת עמוד השדרה ולזרות בתוכה מבוכה וייאוש המשתקפים במדיניותה הגחמנית של ישראל המבולבלת.
כל סבב אלימות חדש עם הערבים ממחיש שאין שום תחליף לאסטרטגיה לאומית מגובשת, עצמאית ובלתי תלויה בטקטיקות מתוחכמות של גורמים עויינים. כאמור, ישראל תמשיך להפציץ את עזה עד להשגת שביתת נשק, אך על הישג צבאי כזה כבר נאמר "עוד ניצחון כזה ואבדנו". שכן, מפרץ אלימות אחד למשנהו כוחות הגרילה הערביים מכינים את עצמם לעימות הבא, ומעימות לעימות הם משתדרגים והתלהבותם גוברת. זאת בעוד הציבור הישראלי הולך ומאבד את עשתונותיו בכל סבב אלימות מחודש.
אובדן העשתונות, הריפיון והבלבול הם מנת חלקו של עם שאינו מסוגל לגבש לעצמו סדר יום לאומי באופן עצמאי. בזה גלום יתרונם האסטרטגי של הערבים, אשר מתאימים אומנם את הטקטיקות שלהם לתנאים הקיומיים המשתנים, אך נותרים נאמנים לסדר היום הלאומי המגובש שלהם. השלכותיה האסוניות של קונספציית "שטחים תמורת שלום" הן דוגמה מובהקת לחורבן הקיומי הגלום בוויתור על אסטרטגיה ממלכתית עצמאית לטובת סדר יום לאומי וירטואלי המהווה בבואה של אינטרסים חיצוניים, זרים ומנוכרים לקיומה של מדינת ישראל.
מהנדס ופיזיקאי. בוגר הטכניון ואוניברסיטת אוקספורד. עבד כמדען במוסדות מחקר, תעשיית הייטק ואקדמיה. כיום עוסק במחקר עצמאי בפיזיקה תאורטית. מפרסם מאמרים פובליציסטיים בעיתונות המודפסת והאלקטרונית.
